<h1>צידה לדרך מ"ד כ"ה פ"ו</h1>
<h2>דף עג:</h2>
יום הכפורים אסור במלאכה באכילה ושתיה רחיצה וסיכה נעילת סנדל ותשמיש המטה. ואין חיוב כרת אלא באכילה ושתיה ומלאכה.
מלאכה כיצד כל מלאכה שחייבים עליה בשבת חייבין עליה ביום הכפורים. אלא שהשבת זדונו סקילה ויום הכפורים זדונו כרת. אבל התירו ביום הכפורים להכין קערת ירק מן המנחה ולמעלה וכן לפצע אגוזים וכיוצא בו להכין צרכי סעודת הלילה, בד"א כשחל באחד מימי החול אבל לא בשבת. ועתה נהגו העם שלא לעשות כלום.
אכילה האוכל ככותבת הגסה ביום הכפורים חייב והוא פחות מכביצה וכל האוכלין מצטרפין לשעור זה אפילו מלח שעל הבשר וציר שעל הירק. אבל אוכלין ומשקין אינם מצטרפין. ושעור לצרף שתי אכילות הוא אכילת פרס שהוא ארבעה ביצים. אבל אוכלין שאינן ראויין לאכילה או אכל אכילה גסה כגון שאכל מיד על האכילה שאכל ערב יום הכפורי' פטור. זה שצריך שעור הוא לחיוב אבל איסור יש אפילו בכל שהוא בדבר שראוי לאכילה.
שתיה שתה מלא לוגמיו חייב והוא כמו רביעית מעט פחות. וכל המשקין מצטרפין לכשעור ושעור צרופן כדי שתית רביעית ויש אומרים כדי אכילת פרס. שתה משקין שאינם ראויין כגון ציר או מורייס או חומץ חי פטור אבל אסור.
רחיצה אסור לרחוץ מקצת גופו ואפי' להושיט אצבעו במים. ואם היו ידיו מלוכלכות מותר לרחצם והוא שלא ירחוץ כל היד אלא הצריך לרחיצה ולא יותר. וכן מעביר הלכלוך שעל פניו ועיניו במעט מים אם הוא אסטניס. ואפי' כל אדם יכול לשרות מפה במים מערב יום הכפורים ולסחטה מן המים ולמחר יכול להעבירה על גבי עיניו. ההולך לקראת רבו או לשמור פירותיו ולחזור אסור. מותר להצטנן במיני פירות (ובצינוק) [ובתינוק] ובכל כלים שהם ריקים, אבל אם יש בהם מים אסור. המלך והכלה ירחצו פניהם. בעלי קריין אין טובלין ושאר חייבי טבילות טובלין כדרכן. ועתה שאין טבילה בזמנה מצוה ימתין עד למחר.
סיכה כיצד אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם יש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.
נעילת הסנדל של עור אסור אבל בשאר דברים מותר. וכן מותר לילך באנפלאות של בגד. החיה תנעול הסנדל כל היום משום צנה ולצורך יותר מצוה לנעול מנעל. תשמיש המטה אסור ואין לו לישן עם אשתו במטה משום הרהור עבירה.
קטנים מותרין בכל אלו חוץ מנעילת הסנדל. ומותר לומר לכנעני לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו בו ביום שסתם תינוק חולה הוא אצל מים חמין. ומנהג טוב לחנכם לאחר אכילתם משעה שרגילין לאכול בשנת עשר ואחת עשרה אבל בשנת שתים עשרה ושלש עשרה משלימין (לדבריהם) [מדבריהם] ובשנת ארבע עשרה משלימין מן התורה ותינוקת שנה אחת קודם התינוק הזכר. עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכפורים. עוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה תסתכן היא או הולד יאמרו לה שהוא יום הכפורים אם תתישב מוטב ואם לאו נותנין לה מן הרוטב ואם לאו מן המאכל עצמו. חולה שמאכילין אותו על פי בקיאין מאכילין אותו הדבר הצריך לו. וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנה אור פניו. יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל. משלשה עד שבעה אם אמרה צריכה אני נותנין לה כמו לחולה. מכאן ואילך הרי היא כשאר כל אדם. חולה שאין שם רופא בקי מאכילין אותו על פיו ואם יש רופא והוא והרופא אומרין שצריך אפי' מאה רופאים אומרים שאינו צריך יתנו לו כי אין הולכין בסכנת נפשות אחרי הרוב. חולה מסופק ורופא אומר אינו צריך לא יתנו לו. חולה אומר אני צריך והרופא מסופק יתנו לו. יש אומרין שהולכין אחרי רוב הדעות ואחר בקיאות הרופאים והנכון מה שכתבתי. כל מי שצריך לאכול אם יוכל לאכול בפחות מכשעור מעט מעט בהפסק שלא יצטרף לשעור התורה טוב לעשות כן. מי שאחזו בולמוס שהוא חולי של רעב והסימן שעיניו כהו ולא יוכל לראות מאכילין אותו עד שיאורו עיניו ואפילו דבר אסור אם אין שם היתר מוכן. האוכל ביום הכפורים על פי מה שכתבנו צריך לברך ולהזכיר יום הכפורים.
